דף הבית - מיזם השואה בנצרת עילית
אין עוד מופעי פגישות לבחירה.
כתובת: רחוב גלבוע 16 נצרת עילית
טלפון : 046478934
פקס : 046475830
שעות קבלה: 08:00-15:00

 

 

חנה וייס- מתנדבת  במוזאון השואה והגבורה- נצרת עילית

חנה וייס מספרת לראשונה את הסיפור שלה- רק אחרי 29 שנים

 

נולדה למשפחה דתית  באיטליה,  בזמן המלחמה ב-1939,  כאשר הייתה בת 16 נשלחה יחד עם משפחתה למחנה השמדה "בירקנאו."  מהמחנה ניצלה חנה ואחותה הבוגרת  ממנה בשבע שנים.

 

לאחר המלחמה חזרה לאיטליה ולמדה את מקצוע הסיעוד- היה לה חשוב ללמוד מקצוע אשר ייתן לה את חופש  הבחירה בכל אשר תבחר.

1949- חנה עלתה  ארצה מאיטליה  יחד עם אחותה  כאשר  הייתה בת 21.  הן  הצטרפו בארץ לאחיהן שגר בקיבוץ שדה אליהו.

 

חנה מספרת: "בארץ , אף אחד לא רצה לשמוע סיפורים גלותיים, לא רצו לשמוע על השואה, כעסו על הניצולים אשר " הלכו כצאן לטבח",  כל מה שסימל גלות, היה מוקצה. "

המשימה שלי סיפרה חנה, הייתה "להפוך לצברית, וכמה שיותר מהר: לדבר עברית, להתלבש כמו הצברים, להתנהג, להשתזף ולא לדבר על מה שהיה, לא לדבר איטלקית , לשכוח ולהשכיח כל דבר המזוהה עם הגלות."

 

1950- פתחה חנה וייס את המרפאה הראשונה  של קו"ח בבית שאן.

 

 

 

1968- פעם ראשונה שמשהו מתעניין ומבקש מחנה לספר את סיפור השואה.

 

" זה היה ממש במקרה, ביום השואה באותה שנה, פנתה אלי אחת ממחנכות  הכיתה, וביקשה ממני: חנה, אולי תסכימי  לספר לתלמידים על השואה, (אף פעם לא סיפרתי לאף אחד, אנשים לא רצו לדעת.) אז התחלתי לספר, אני אפילו לא זוכרת מה סיפרתי, אני רק זוכרת גוש של ילדים יושבים בדממה ושתי מורות היושבות בצד. הם ישבו שעה וחצי, לא זזו , לא דיברו. "

"אח"כ המורה ניגשה בעדינות אלי נבוכה ונסערת, לא ידעה איך ומה להגיד, ורק ציינה "שזו הפעם הראשונה שמשהו זורק לה את השואה בפרצוף"

 

יותר מאוחר התחילה חנה  לספר, לדבר, גם לילדיה הפרטיים וגם לילדים בבתי הספר.

אז  עלתה הדילמה: "איך מספרים לילדים מה זה קור, מה זה רעב, מה זה פחד". אלו תחושות כ"כ קשות שמילים  לא מספיקות.  רעב זה לא רק כאב חולף, זה כאב שנשאר בגוף והופך לכאב נפשי עמוק וגורם לטרוף".

 

 

 

 

 

 

1957- הגיע חנה וייס ליישוב נצרת עילית,  עם בעלה  ושלשה  ילדים.  המשפחה התקבלה ליישוב נצרת עילית, ובמחיר של 250 לירות קנתה  את הדירה שלהם .(בזמנו עשו ועדות קבלה לתושבים אשר רצו להתקבל ליישוב נצרת עילית., קיבלו בעיקר אנשים אשר עבדו בשרותי הביטחון: צבא, משטרה, שב"ס)

 

 

1990- חנה החלה להצטרף למשלחות לפולין  כאשת עדות, מאז ועד היום יוצרת חנה כעשר פעמים בשנה ללוות משלחות.

1992- החלה להתנדב במוזאון בנצרת עילית, ובמשך 15 שנה ניהלה את המוזאון בהתנדבות והדריכה תלמידים .

 

 

חנה וויס מספרת את הסיפור שלה בפני הילדים במוזאון:

"שהייתי בת 12, גדלתי בבית יהודי באיטליה, החלו הגזרות על היהודים, אבא שלי כבר נלקח , אח שלי נסע לפלסטינה. נשארנו אני והאחיות שלי. לא היה לנו מספיק כסף, המטפלת הגויה שלנו עזבה.  לא הרשו לנו ללכת לבית הספר, אז יצרנו בית ספר של ילדי היהודים.


 "אני זוכרת את בת המצווה שלי, נכון זה היה בגיל 13 ולא בגיל 12, אמא שלי אפתה עוגה והרשתה לי להזמין ילדים מהכיתה" גם קיבלתי ספר בצבע תכלת- צבע של ילדים גדולים. – וזהו זה יום ההולדת האחרון שאני זוכרת כילדה ונערה"

 

 מתוך הספר: " לחזור לשם" / חנה וייס

" הבדידות ,התשישות  וחוסר המזון דרדרו את מצבי. לא הייתי מספיק אויר, היה מסריח, צפוף, היינו רעבים וצמאים, לא ידענו לאן אנחנו נוסעים.

כאשר הגענו ל"מחנה בירקנאו"- עשו הפרדה בין גברים  לנשים והילדים. – זאת הייתה הסלקציה, עדיין לא הבנו מה קורה, קצין הס.ס עם אצבע  האגודל שלו הפנה אנשים לחיים או למוות. מי שהיה צעיר וחזק לחיים, נשים וילדים להשמדה.